רש"י על שבת ע״ה ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ע״ה ע״ב:א׳ רש"י על שבת ע״ה ע״ב:ג׳ »

1 שבת פתח ↗

וְהַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבְּדוֹ. הַיְינוּ מוֹלֵחַ וְהַיְינוּ מְעַבֵּד! רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אַפֵּיק חַד מִינַּיְיהוּ וְעַיֵּיל שִׂירְטוּט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּמָלַח בִּישְׂרָא — חַיָּיב מִשּׁוּם מְעַבֵּד. רָבָא אָמַר: אֵין עִיבּוּד בָּאוֹכָלִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וַאֲפִילּוּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא אָמַר אֶלָּא דְּקָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹרְחָא, אֲבָל לְבֵיתָא — לָא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ מֵיכְלֵיהּ עֵץ.

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ועייל שירטוט. עי' כה"ד אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו ספי"א מפרשו כשירטוט דבכל הש"ס דהיינו שמשרטט לצורך הכתיבה:

3 שבת פתח ↗

1 היינו מולח היינו מעבד - אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא:

2 ועייל שירטוט - לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום:

3 דקבעי ליה לאורחא - שמולחה הרבה:

2 הון עשיר על משנה שבת פתח ↗

והמעבד את עורו. זה הוא המיותר, הרומז שרטוט עי' בר"ב מ"ש מגמ', שהיא עבודה שעושים בעור כשרוצים לחתכה כמ"ש רש"י דף עה: ד"ה ועייל שירטוט, והכי נמי אמרינן בירושלמי דף נב. המעבדו, מה עיבוד היה במשכן, שהיו משרטטין בעורות, מהו משרטטין לון, מסרגלין לון, ע"כ. פי' לחתכן ביושר, כדרך שהרצענין עושין שמשרטטין תחלה ואח"כ מעבירין הסכין על השירטוט וחותכין, כן פי' רש"י בש"ס דידן. ומשום הכי צ"ל דשיעור השירטוט הוא כשאר שיעורי עבודות העור שלפי דברי הרמב"ם בחבורו פי"א ה"ה שיעור כלם כדי לעשות קמיע. ויש לתמוה עליו שהכניסו בין שיעורי הכותב שם הי"ז ופסק ששיעור השירטוט הוא כדי לכתוב שתי אותיות, שהרי לא מצינו במשכן שרטוט בכתיבה, כי רחוק הוא מן השכל שלכתוב אות אחת על כל דף יהיה צריך לשרטט הדף, ועוד דמהירושלמי הנ"ל נראה בפירוש דהעבודה הזאת במשכן בעור היתה, וכן נראה מלישנא דמתניתין דרמזו בין עבודות העור ולא סמוך לכתיבה. ולא קתני המשרטטו בפירוש, דלא תימא דדוקא המשרטט על דעת לחתוך דומיא דשרטוט העור הוא דהוי אב וחייב, אבל לא המשרטט על דעת לכתוב תחת אותו שרטוט או כיוצא בו. וגם המשרטט בלי כינוי דקאי אכל מילי לא רצה לשנות, הואיל והיה צריך לשנות אחריו עוד מלאכות אחרות אשר היו נמצאות במשכן בעור לבד, וכה"ג מצינו לעיל בעבודות הצמר כמ"ש לעיל בד"ה הגוזז את הצמר, ומי יודע אם לא היתה זאת כוונת התנא בהזכירו העור בפירוש בעבודה הזאת ולא במולח הקודם לו, לרמוז דבתר שיעורא דעבודת העור אזלינן בה כי בעור היתה במשכן, כדי שלא נטעה לומר דבכתיבה היתה ושבתר שיעורא דכתיבהא אזלינן, ובמולח לא חש להזכירו דליכא למטעי בה כלל, דלא מצינו מליחה במשכן כי אם בעור ולא בבשר ולא בדבר אחר, והסמיכו למליחה ולא שנאו אחר המוחקו קודם המחתכו כי שם היה מקומו, לגלות לנו דמליחה זו מטעם עיבוד נגעו בה, ושלא נאמר שהמליחה אסירא וחייב עליה אף בדבר דלא שייך ביה עיבוד, שאינו כן שהמליחה שבמשכן בדבר השייך בו ולעיבוד היתה, ואע"ג דאמרנו דאין פי' המעבד את עורו עיבוד ממש אלא שירטוט, מ"מ לכאורה פירושו כך הוא כנראה מהש"ס דהקשו היינו מולח היינו עובד, ומדשני בדבוריה לשנותו בלשון זה של עבוד ילפינן הא דאמרינן למולח:

« רש"י על שבת ע״ה ע״ב:א׳ רש"י על שבת ע״ה ע״ב:ג׳ »